שמיים וארץ

יש רגעים בהם עדיף לעצום עיניים.
דמיינו לעצמכם כפר קטן בפסגת הר גבוה ואת הדרך התלולה היורדת ממנו. הוסיפו לתמונה אוטובוס ישן ועמוס אנשים, חלקם יושבים במעבר או עומדים בו בצפיפות, דרך לא סלולה ורחבה רק במעט מהאוטובוס, כרטיסן שמכוון את הנהג במשרוקית כדי למנוע נפילה לתהום ואת העובדה שהדרך הזו נחשבת לאחת המפחידות בהודו. זה היה הרגע בו הבנו למה שני ההודים המבוגרים שפגשנו בנאקו לילה לפני הנסיעה התגלגלו מצחוק כששמעו שאת הדרך אנחנו מתכוונים להעביר באוטובוס מקומי. הם לעומתנו טיילו באיזור עם מכונית נהג צמוד וחייכו בסלחנות כשאמרנו שיצא לנו כבר לנסוע בעבר באוטובוסים כאלה.
לנהיגה בהודו חוקים משלה. הדרך להמנע מלהתנגש באוטו הבא ממול היא לצפור ולהזהיר אותו, שכן עיקולי הדרך מסתירים את המכוניות ואם אי אפשר לראות- אז לפחות לשמוע .על דרך עם שני נתיבים אפשר לחלום ונשאר רק לסמוך על הניסיון והמיומנות של הנהג ועל קצת מזל טוב. מוזיקה נראתה לנו כניסיון הדחקה לא רע, רק שהשיר הראשון עליו נפלנו היה rolling stone מתוך Nashville. באותו הרגע הבנו שהכל הולך להסתדר לנו יופי.

הדרך מנאקו לעמק קינור הייתה ארוכה ומפותלת. הנוף הצחיח של ספיטי התחלף במדרונות ירוקים ואת נהר ספיטי החליף כעת הסוטלאג'. הגענו לקאלפה, כפר שקט וירוק המשקיף לעברו של ההר המושלג קינור קאילאש. את עמק קינור מאפיינים הכובעים האחידים של תושבי העמק בירוק ואפור כמו גם מטעי התפוחים שממלאים אותו. הגענו לכפר בעיצומו של קטיף התפוחים. לכל משפחה בכפר חלקת פרי משלה וקוטפים נפאליים מיומנים וזריזים. התפוחים על העצים קרצו לנו אבל לקח זמן עד שהבנו שאצל הירקן המקומי לא נבוא על סיפוקנו. בקאלפה לא מוכרים תפוחים: לאף אחד אין צורך לקנות את מה שהגן הפרטי מספק. אז פשוט ביקשנו יפה והצענו לשלם, וטעמנו את התפוחים האדומים והעסיסים בעולם.
הכפר סאראהן שימש לנו כנקודת עצירה והתאוששות בהמשך. גם הוא נמצא בקצהו של הר ומפורסם בעיקר בשל המקדש העתיק שבו ושמוקדש לאלה בימהקאלי. עד למאה ה-18 עוד הקריבו שם קורבנות אדם אבל כיום מסתפקים שם בעיזים ובתרנגולות. כדי להכנס צריך לחבוש כובעים מיוחדים ולצעוד יחפים ונטולי חפצי עור בעקבותיו של שומר מקומי שפותח את המקדש. בניגוד לספיטי שם הדת הבודהיסטית היא השולטת, בעמק קינור יש ערבוב בין בודהיזם להינדואיזם וניתן למצוא אותן זו לצד זו. בקינור גם נתקלנו לראשונה באלים שונים מאלה שפגשנו עד אז. הם היו נטולי פנים וארוכי שיער ונראו יותר כמו צלמי תפילה קדומים.
הטיול בספיטי וקינור הגיע לסיומו בשימלה. שימלה שימשה בעבר כעיר ה- hill station העיקרית בהודו, אליה ברחה צמרת הממשל כמפלט מהחום הכבד. כיום היא מלאה בנופשים הודיים אמידים ובחנויות יקרות. הקופים שממלאים אותה הם מהנועזים והתקיפים בהודו והעיר כולה מסורגת ומרושתת כנגדם. אטרקציה נוספת התגלתה בדמותן של עגלות ילדים להשכרה אליהן הוצמדו אורגנים, מה שמילא את הרחוב המרכזי בילדים צוהלים והורים שקצת פחות. את הזמן שנותר לנו עד לאוטובוס הלילה העברנו בשיטוטים מענגים בשוק המקומי ההומה. הוא היה אחד מהמוצלחים והצבעוניים שפגשנו בהודו והיווה תשובה הולמת לחלקה העליון והאמיד של העיר.
החלטנו לנסוע ולנוח ברישיקש. היא נשמעה לנו כמו מקום שאפשר להרגע בו מהאינטנסיביות ותנאי השטח שצברנו בטיול עד עכשיו, מה גם שאחד מאיתנו מתרגל יוגה בקביעות ושמח על ההזדמנות להגיע לבירת היוגה העולמית. רישיקש התגלתה כמקום נעים אם כי רוחני ותיירותי. או כזה המיועד לתרים אחרי רוחניות. או כזה המשווק רוחניות לתיירים. כנראה שממילא כל התשובות נכונות. היא מוצפת תיירים מקומיים ומערביים ומציעה להם כל מה שירצו: אשראמים ושיעורי נגינה, השתלמות במסאז' או ביוגה, מדיטציות וטיפולים איורוודיים. שני גשרים תלויים מעל הגנגס ומחברים את שתי גדותיה של העיר. בכל שעה של היום ניתן למצוא עליהם לפחות אחד מהשלושה: קופים, פרות עומדות בלי נוע ועולי רגל שמצלמים את הנוף הנשקף מהגשר. כיאה לאתר המלא בתיירים מקומיים וזרים, העיר מלאה בדוכנים שמוכרים בערך את אותה הסחורה. זו נעה בין קערות טיבטיות לתכשיטים ואבני חן, תשמישי קדושה, פסלוני חיות ואלים מנחושת. איכשהו, משהו שם הזכיר לנו את השוק בעיר העתיקה בירושלים.

אנחנו השתכנו בגדה המערבית והשקטה של העיר. מדי יום ירדנו בדרך המובילה לעיר וכשהתעייפנו ממנה מיהרנו למקום השקט והמופלא שחיכה לנו למעלה. בין עצים ירוקים הסתובבו חזירי בר וקופי ענק, פרפרים צבעוניים ופרות שלמדנו להכיר מקרוב.

הרוחניות שממלאת את רישיקש משכה אליה גם את בית חב'ד שהספקנו להכיר היטב בטיול הקודם. אחד מאיתנו התבקש לעזור וניעור רק כשהוסבר לו שמדובר בהנחת תפילין. הבקשה לעשות טובה ולארח חברה לאשת הרב המשועממת התמיהה אותנו כמו גם ההבטחה ליוזמה חדשה בדמות מדיטציה יהודית. אין לנו התנגדות לדת, נהפוך הוא, אבל את שלנו אנחנו מעדיפים ללא תיווך או כיסוי.

הליכה לאורך הנהר הובילה אותנו לשלט גדול שהבטיח כי במקום יינתנו תשובות לשאלות רוחניות. היינו שמחים לבשר כי נמצא הפתרון למה שמטריד אותנו כבר זמן רב, אבל בעל התשובה שכב מתחת לשלט וישן, וממילא לא רצינו להפריע.

בדרך מרישיקש עצרנו בהארידוואר. פחות משעה מפרידה ביניהן אבל הן שונות לחלוטין. הארידוואר לא מכוונת לתיירים המערביים. קרבתה למקורות הגנגס הופכת אותה לאחת הערים הקדושות בהודו בהודו ומדי ערב נאספים כולם על גדת הנהר לתפילה והודיה. סדרנים מיוחדים מנהלים את הטקס שבסופו משיטים בנהר קערות עלים שבתוכן פרחים ונרות. היה צבעוני ושמח בהארידוואר, ושמחנו עוד יותר על היעד הבא שחיכה לנו: וראנסי.

תודה מיוחדת לעמרי ולשלום גד.